מצאתי!
כבר יותר משנתיים שאני מצוי במרדף אחר משמעות החיים, אבל לאחרונה המרדף הגיע לסיומו, מצאתי את משמעות החיים.
כמובן שבוודאי אתם חושבים כפי שחשבתי אני תחילה, שכל מה שיש לעשות בכדי למצוא את משמעות החיים, הוא לחפש בגוגל. הבעיה היא שמגיעים (פה עדיין אין הפתעה) לויקיפדיה:
משמעות_החיים
שם מקדימה את פנינו הודעה המבהירה שיש לשכתב את הערך משום שייתכן והוא מכיל טעויות. אם כך, אפילו ידידיינו בעלי התשובות, לא ידעו מה לומר.
ברגע של רצינות, אני מאמין שלכל אדם משמעות שונה לחיים, ואני מרגיש שמצאתי את שלי ואנסה לחלוק עמכם.
בשבילי, כאשר מדברים על משמעות החיים, ישנן שתי שאלות עיקריות שיש להשיב עליהן: למה חיים? למה מתים?
אתחיל באחרונה.
התפיסה שלי אומרת שמוות אינו תופעה מיקרית. בין אם נוצרנו על ידי יישות תבונית ובין אם על ידי תהליך, לא היה הכרח שנברא באופן מתכלה.
והסיבות להבנתי הן אלו:
מוטיבציה - אם היה לנו זמן בלתי מוגבל, היתה לנו בעית מוטיבציה לנצל את העכשיו, ככל הנראה היו לנו פחות השגים. אם מסתכלים על המובן האבולציוני, אולי גזעים מתכלים התקדמו מהר יותר מגזעים בעלי עמידות חריגה.
התחדשות - הגזע משפר את עצמו על ידי החלפת הישן בחדש. עלינו להיות מודעים לכך שיבוא יום ובו דעותינו יהיו מיושנות והניסיון שצברנו ואינו בהכרח עומד במבחן המציאות החדשה יהפוך אותנו לנטל על החברה המודרנית.
ולבסוף, העברת האחריות - בתור גזע תבוני מוטלת עלינו אחריות. אנחנו נלחמים להבטיח את עתידנו, נלחמים להבטיח את עתיד ילדנו ונלחמים להבטיח את עתיד עולמנו. זו מלחמה קשה ומתסכלת, ולמעשה אינה מתגמלת משום שלעולם לא נגיע למצב שבו נוכל לנוח על זרי הדפנה בידיעה שעשינו את כל שהיה לעשות ועכשיו הכל פתור (או שלא). רק שבעצם כן נגיע למצב הזה, וזהו המוות. היום שבו אנחנו אומרים לדור הבא: "זהו, אנחנו עשינו כל שביכולתנו, עכשיו תורכם". אם היינו חיים לנצח, היינו משתגעים מהתסכול של המאבק הבלתי נגמר של החיים. מוות הוא המנוחה שכל אדם שחי את חייו וניצל אותם במלואם צריך לייחל לו, הורדת העול, השקט הנפשי הסופי.
נקודה נוספת בנוגע לכיליון - אני מאמין באפשרות סבירה שכל החיים המוכרים יגיעו לקיצם, אפשרות שנרעתה לי מרתיעה, אך עכשיו אני מבין אותה יותר. שוב - בלעדיה לא היתה מוטיבציה לחיים להתפתח ולהשתפר. וכמו כן, אחרי שכולנו נאבק על הישרדות, נפתור מגיפות המוניות, ניישב כוכבים חדשים, נחפש מקורות אנרגיה חלופיים והכל, יגיע יום בו המאבק יהיה נטל כבד מדי. יום בו כולנו, כל הייצורים החיים, נרגיש ש-די, נתנו את כל שהיה לנו לתת, והחיים יגמרו. בעיני יש נחמה בידיעה שאולי יום אחד האחריות ליקום לא תהיה מוטלת עוד עלינו - החיים.
ועכשיו לחלק השני של התעלומה: אם השלמתי עם מותי, ואפילו עם מות האנושות כולה, מה גורם לי להמשיך לגרור את עצמי הלאה? למה אני טורח להאבק את מאבק החיים?
והתשובה בשלוש מילים - כי זה מה יש!
ובקצת יותר מילים: אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי המוות, או אם קורה משהו אחרי המוות. אנחנו יודעים שעכשיו אנחנו חיים, זה מה שיש לנו ואנחנו יכולים לעשות אם זה את הכי טוב שאנחנו יכולים לנו ולאלו שסביבנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים שקיים הוא מה שאנחנו עושים ומה שאנחנו חווים, אנחנו יוצקים את המשמעות לחיים של עצמנו.
ועכשיו מה? לאחר שעניתי לעצמי על התעלומות הגדולות של הקיום. אחרי מה אני ארדוף עכשיו? לחיות את החיים במיטבם?
האם עלי לשנות את נושא הבלוג (שהרי היה מאוד מורגש ודומיננטי לאורך השנים)? אולי עלי לסגור אותו בכלל?
ימים יגידו.
מאחל לכם חיים טובים ומלאי משמעות!
